הדברים הבאים מתבקשים להתייחס לאחת הסוגיות העומדות בראש סדר היום התקשורתי של מדינת ישראל, אולם במנותק לחלוטין ממה שהתקשורת, והציבור, עוסקים בהם. מאחר שמדובר בסוגיה זו, אני חושב שראוי להגיד שאיני מכיר אישית אף לא אחד מהמועמדים ואין לי שום דעה על כישוריהם ויכולותיהם האישיים. הם בעיני מועמדים ראויים באותה מידה.
ויחד עם זאת משך דבר אחד את עיני כאשר קראתי את הניסיון המקצועי, הפיקודי והניהולי שמביא אחד מהם. הוא מעולם לא שירת במטה הכללי. הוא היה 4 שנים מזכיר צבאי של ראש הממשלה ו- 4 שנים אלוף פיקוד שעיקר עיסוקו היה הלחימה ברצועת עזה, כולל "עופרת יצוקה". גם כתא"ל הוא לא עבר בקריה. בקיצור, הוא מעולם לא נדרש לקבל החלטות ברמה המערכתית של מדינת ישראל, הוא מעולם לא נדרש לקבל החלטות מערכתיות בתחום משאבי אנוש, בתחום לוגיסטיקה, בתחום המו"פ וכן הלאה.
הוא גם לא עמד אל מול הדרג המדיני כמקבל החלטות ברמה המערכתית. הניסיון של השנים האחרונות מראה לנו עד כמה יש משמעות לממשק הזה ולחיכוך הבלתי פוסק הנוצר בו. רק השבוע ראינו זאת שוב בועדת טירקל. ראינו עד כמה נדרש הרמטכ"ל לראיה מערכתית, להבנת המשמעויות הכוללות, כולל המדיניות והבינלאומיות של המלצותיו וצעדיו. המועמד הנדון מכיר את הממשק בעיקר מהיותו חלק מצוות ראש הממשלה (לא המטכ"ל) ומהגזרה שעליה פיקד. הוא לא חווה זאת באירועים מערכתיים מהצד של הדרג הצבאי המחליט.
השאלה המוצגת כאן לבחינה היא מידת הנחיצות של ניסיון קודם במטה הכללי על מנת להצליח בתפקיד הרמטכ"ל. הניסיון לבחון את הנושא על סמך העבר מחייב הגדרת ה"הצלחה" בתפקיד הרמטכ"ל. איך מודדים הצלחה של רמטכ"ל שבתקופתו לא היה עימות מזויין רחב היקף? ומה אחריות רמטכ"ל אחד על ביצועי הצבא בזמן עימות של הרמטכ"ל שבא אחריו. התשובות על כך אינן עולות מאליהן. ויחד עם זאת ראוי לציין כי דווקא אירועי השנים האחרונות יכולים להצביע על כך שניסיון במטה הכללי לא מבטיח תוצאות טובות יותר. בוגי יעלון היה ראש אמ"ן וסגן הרמטכ"ל. חלוץ היה ראש אגף מבצעים, מפקד חיל האוויר (הזרוע האסטרטגית) וסגן הרמטכ"ל. לשניהם ביחד אחריות על הביצועים של צה"ל במלחמת לבנון השניה בקיץ 2006.
הניסיון בתחום העסקי מצביע על כך שכישורי ניהול מערכתיים מוערכים יותר מהניסיון בתחום המקצועי שבו עוסקת החברה. מנהלים בכירים עוברים בין חברות כשהם נבחנים על פי הצלחתם בתחומי השיווק, המכירות ועוד. ההנחה בבסיס תופעה זו היא, שהיכולות להניע צוות לעבודה, והיכולת לנתח מצבים ולקבל החלטות, הן קשות יותר להשגה לעומת היכולת להבין, למשל, את השוני בין שוק החיתולים לשוק התעופה. חברות במשבר יעדיפו לגייס את מי שיוכל להוציא אותן ממצבן, בהתחשב ביכולתו לקבל החלטות קשות ולהביא לביצוען.
לעתים רחוקות נמצא כי ניהול חברה ניתן בידי מי שלא היה קודם לכן לפחות בתפקיד סמנכ"ל. "איש השטח" יתבקש לעבור דרך המטה או יבחר לעשות זאת בכדי ש"קורות החיים" שלו יתנו לו סיכוי גבוה יותר להיות מנכ"ל. יוצאת דופן היתה התופעה של מינוי אנשי צבא בכירים לתפקידי ניהול במגזר העסקי. כפי שאנחנו רואים, גם תופעה זו הולכת ומצטמצמת. מסתבר כי כישורי פיקוד על יחידות גדולות אינם מהווים תנאי מספיק להצלחה. גם איש הצבא הבכיר יתבקש, אם בכלל ישקלו את מועמדותו, למלא תפקיד מטה.
לאן כל זה מוביל את הדיון? נתחיל מכך שמצב היחסים בתוך המטה הכללי נחשף לעיני כל. לפיכך נדרשים כישורים פיקודים/ניהוליים גבוהים במיוחד מכל מי שייכנס לתפקיד הרמטכ"ל. הנושא יגזול הרבה מתשומת הלב שלו. לכך מצטרפת הסוגיה שהעליתי. לעניות דעתי, הפער בין פיקוד על פיקוד מרחבי לבין פיקוד על הצבא כולו, הוא גדול מאד ונדרשות יכולות אישיות גבוהות במיוחד להצליח במעבר הישיר. במיוחד נדרשת יכולת להפעיל קצינים בדרגת אלוף משום, שלפחות בהתחלה, התלות בהם גבוהה.
שני האתגרים, הכולל והאישי, מובילים מאליהם לשאלה - האם למועמד הנדון יש את הכישורים לעמוד בשתי המשימות כאחת?
