סיפור משותף לא נבנה מעצמו. סיפור משותף לא מונחל מעצמו. סיפור משותף צריך לבנות ולהנחיל. זו אחריותם וזה תפקידם של מי שעומדים בראש הארגון/חברה/קבוצה/ציבור/מדינה.
ככל שחברי הארגון מגיעים עם תפיסות עולם שונות וככל שלראשי הארגון יש מגבלות על יכולתם לאכוף את הסיפור המשותף, כך הולך וגובר הקושי לממש את האחריות ולמלא את התפקיד. בודאי כאשר מדובר בארגונים וולונטריים (השייכות לארגון תלויה ברצון הפרטי של כל חברה וחבר) או כאשר העומדים בראש הארגון תלויים בחברי הארגון (למשל הם נבחרים על ידם).
כי סיפור משותף מחייב, כמעט באופן בלתי נמנע, ויתור מצד כל חברי הארגון/חברה/קבוצה/ציבור/מדינה. אפילו בקבוצות אידיאולוגיות קטנות יש חילוקי דעות קשים על האידיאולוגיה ועל מימושה. יש אין סוף דוגמאות לפילוגים שלהן. ככל שהארגון גדול יותר כך, ככל שהמשימה שלקח על עצמו היא רב ממדית וגדולה יותר, כך גדל הסיכוי שיהיו בו חברים שמלכתחילה הצטרפו אליו בגלל מטרת על מוסכמת אחת ומצאו את עצמם נדרשים להתמודד עם עוד סוגיות.
בדרך כלל, מטרת העל של ארגונים איננה עומדת בפני עצמה. היא יוצרת סביבה מטרות משנה והיא יוצרת סביבה חלופות שונות למימושה. אלו עלולות להיות מנוגדות להשקפות עולם של פרטים או של קבוצות משנה בארגון. והנה לכם התפתחות של מחלוקות, לעתים קשות מאד, בתוך ארגון שיש לו מטרת על המוסכמת ל חבריו.
הסיפור המשותף מתחייב בכדי להמשיך ולקיים את הארגון בכדי שתושג מטרת העל המקובלת על חבריו.
וכאן ראוי לחזור לשורת הפתיחה. הסיכויים שהוא יבנה מעצמו או יונחל מעצמו הם נמוכים מאד. הנטיה הראשונה של כל אחת ואחד היא לנסות ולכפות את דעתם על כל היתר. רק לעתים רחוקות הויכוח הפנימי יסתיים בהסכמה. ככל שפערי ההשקפות גדולים יותר כך הסיכויים ליצירת הסכמה קטנים. אז הולכים לדרך הפורמאלית – החלטה ברוב קולות. אבל החלטת הרוב עלולה להדיר את המיעוט וכן הלאה.
מול דרך הויכוח ודרך ההצבעה עומדת החלופה של בניית הסיפור המשותף. עיקרה של דרך זו היא בהנחלת הצורך של סיפור משותף אל מול האלטרנטיבות הצפויות בהיעדרו. קבלת הצורך הזו משמעותה ויתור מצד כולם. איש לא יוכל לכפות את דעתו על היתר ואיש לא יוכל להישאר בעמדות הבסיס שלו. ושוב, כל זה במטרה להשיג את מטרת העל שכולם שואפים לה.
את תהליך בניית והנחלת הסיפור אמורים לעשות ראשי הארגון. הם אמורים לעמוד שם בכדי להשיג את מטרת העל והם אלו שאמורים להבין שללא סיפור משותף היא לא תושג. אם הם לא מבינים את זה הם חוטאים לתפקידם. הם צריכים לפנות את מקומם לאלו שכן מבינים את הצורך הזה ולאלו שמוכנים להתמודד איתו חרף הצורך להתעמת עם כל חלקי הארגון. כי אם כל אחד צריך לוותר אזי כמעט שאין מנוס ביצירת מחלוקת איתו.
ראשי ציבור שמפחדים מעימות עם כל חלקיו אינם ראויים לעמוד בראשו. רק בוני הסיפור המשותף והנכונים להנחילו, תוך תשלום המחיר, ראויים לכך.
אמר לי חבר שהצגתי בפניו את הדברים הללו שזו בעצם מהותה של מנהיגות.
הדברים הללו נכתבים בעקבות דיון שנערך ב"מרכז רבין" בהשתתפותי והוא נשען, בין השאר, על הניסיון שנרכש בניהול עמותה בת למעלה מ-1000 חברים משלמי דמי חבר.
ככל שחברי הארגון מגיעים עם תפיסות עולם שונות וככל שלראשי הארגון יש מגבלות על יכולתם לאכוף את הסיפור המשותף, כך הולך וגובר הקושי לממש את האחריות ולמלא את התפקיד. בודאי כאשר מדובר בארגונים וולונטריים (השייכות לארגון תלויה ברצון הפרטי של כל חברה וחבר) או כאשר העומדים בראש הארגון תלויים בחברי הארגון (למשל הם נבחרים על ידם).
כי סיפור משותף מחייב, כמעט באופן בלתי נמנע, ויתור מצד כל חברי הארגון/חברה/קבוצה/ציבור/מדינה. אפילו בקבוצות אידיאולוגיות קטנות יש חילוקי דעות קשים על האידיאולוגיה ועל מימושה. יש אין סוף דוגמאות לפילוגים שלהן. ככל שהארגון גדול יותר כך, ככל שהמשימה שלקח על עצמו היא רב ממדית וגדולה יותר, כך גדל הסיכוי שיהיו בו חברים שמלכתחילה הצטרפו אליו בגלל מטרת על מוסכמת אחת ומצאו את עצמם נדרשים להתמודד עם עוד סוגיות.
בדרך כלל, מטרת העל של ארגונים איננה עומדת בפני עצמה. היא יוצרת סביבה מטרות משנה והיא יוצרת סביבה חלופות שונות למימושה. אלו עלולות להיות מנוגדות להשקפות עולם של פרטים או של קבוצות משנה בארגון. והנה לכם התפתחות של מחלוקות, לעתים קשות מאד, בתוך ארגון שיש לו מטרת על המוסכמת ל חבריו.
הסיפור המשותף מתחייב בכדי להמשיך ולקיים את הארגון בכדי שתושג מטרת העל המקובלת על חבריו.
וכאן ראוי לחזור לשורת הפתיחה. הסיכויים שהוא יבנה מעצמו או יונחל מעצמו הם נמוכים מאד. הנטיה הראשונה של כל אחת ואחד היא לנסות ולכפות את דעתם על כל היתר. רק לעתים רחוקות הויכוח הפנימי יסתיים בהסכמה. ככל שפערי ההשקפות גדולים יותר כך הסיכויים ליצירת הסכמה קטנים. אז הולכים לדרך הפורמאלית – החלטה ברוב קולות. אבל החלטת הרוב עלולה להדיר את המיעוט וכן הלאה.
מול דרך הויכוח ודרך ההצבעה עומדת החלופה של בניית הסיפור המשותף. עיקרה של דרך זו היא בהנחלת הצורך של סיפור משותף אל מול האלטרנטיבות הצפויות בהיעדרו. קבלת הצורך הזו משמעותה ויתור מצד כולם. איש לא יוכל לכפות את דעתו על היתר ואיש לא יוכל להישאר בעמדות הבסיס שלו. ושוב, כל זה במטרה להשיג את מטרת העל שכולם שואפים לה.
את תהליך בניית והנחלת הסיפור אמורים לעשות ראשי הארגון. הם אמורים לעמוד שם בכדי להשיג את מטרת העל והם אלו שאמורים להבין שללא סיפור משותף היא לא תושג. אם הם לא מבינים את זה הם חוטאים לתפקידם. הם צריכים לפנות את מקומם לאלו שכן מבינים את הצורך הזה ולאלו שמוכנים להתמודד איתו חרף הצורך להתעמת עם כל חלקי הארגון. כי אם כל אחד צריך לוותר אזי כמעט שאין מנוס ביצירת מחלוקת איתו.
ראשי ציבור שמפחדים מעימות עם כל חלקיו אינם ראויים לעמוד בראשו. רק בוני הסיפור המשותף והנכונים להנחילו, תוך תשלום המחיר, ראויים לכך.
אמר לי חבר שהצגתי בפניו את הדברים הללו שזו בעצם מהותה של מנהיגות.
הדברים הללו נכתבים בעקבות דיון שנערך ב"מרכז רבין" בהשתתפותי והוא נשען, בין השאר, על הניסיון שנרכש בניהול עמותה בת למעלה מ-1000 חברים משלמי דמי חבר.
ידידי,
השבמחקיפה וראוי.
כחברך כך גם אני - מנהיגות.
קח את דבריך , שים אותם על המשבר בתנועה הקיבוצית ותראה שאם היתה מנהיגות מקומית וארצית , עוצמת המשבר היתה מופחתת כי "סיפור" היה תמיד .
כמובן שיש עוד הרבה דוגמאות .
חיים.
אהבתי1 מסכים בהחלט!
השבמחקwww.pro-itnow.com