חבר התקשר אלי השבוע וברוח הימים הללו סיפר לי שהוא מבקש לחולל שינוי מסוים ברמה הלאומית. לא משהו דרמטי כמו הורדת מחירי הדיור, אבל משהו שמחייב החלטות בכנסת ובממשלה. מתוך דבריו עלה כי נוכח מה שקורה בתקופה זו סביב המחאות, ההפגנות והחרמות, אפשר היום להשיג ביתר קלות דברים, שרק לפני זמן קצר לא ניתן היה כלל להעלות אפשרות כזו על הדעת.
הבעיה בעיניו היתה בעיקרה בעיה טכנית ושיווקית. אם נפשט זאת נוכל להגדירה כ"מה עושים בפייסבוק ובטוויטר בכדי להניע תהליך של שינוי".
בקיצור, היום כולם יכולים להיות מהפכנים, אם רק ירצו בכך, ואם ידעו להשתמש נכון בכלים שמעמידה לרשותם הרשת.
האמנם? את התשובה שלי אני מבקש לתת באמצעות תיאור קצר על ההתנסות האישית שלי בשינוי של סדר ישן. לא ברמה הלאומית אבל בהחלט שינוי בקנה מידה משמעותי המאפשר גם לימוד על תנאי היסוד להצלחת הפיכות בכלל.
מדובר (כמובן J) בהעברת קבוצת הכדורסל של "הפועל תל אביב" מבעלות של יחיד לבעלות של קהילת אוהדי הקבוצה. במהלך של כ-4-3 שנים הצליחו אוהדי "הפועל תל אביב" לחולל הפיכה של ממש שלא היתה דוגמתה בספורט הישראלי. הבעלים של הקבוצה ויתר על בעלותו לטובת עמותה בבעלות האוהדים. הקבוצה בניהולם הפכה לגורם משמעותי בכדורסל הישראלי תוך שהיא מחזירה אלפים להזדהות איתה ולחזות במשחקיה.
הרעיון היה של בודדים. עוד לא היה פייסבוק אבל כבר היו כלים להעברת מידע בקהילות ובפורומים באינטרנט. הייאוש מהמצב הקיים היה כל כך גדול שרבים תמכו ברעיון. אולם, רק מעטים האמינו ביישומו. אז בוצע הצעד, שבדיעבד היה אולי המכריע מכל בהצלחת ההפיכה – נקבע מבנה ניהולי ברור ומוגדר לניהול התהליך. בראש הועמדה קבוצה קטנה של אוהדים, לא בהכרח מקרב היזמים הראשונים, שלקחה על עצמה לנהל את העמותה שהוקמה. לרוב חבריה היה ניסיון ניהולי עשיר.
חברי ההנהלה עשו את מה שהם נהגו לעשות במקומות שמהם באו. לקבוע יעדים ארוכי טווח, לוחות זמנים להקמת העמותה והקבוצה, חלוקת אחריות וכד'. מלכתחילה הם תפסו את עצמם כארגון גדול שרואה עצמו נמנה על צמרת הספורט בישראל.
אבל בכך לא די. למנהלים היה ברור שבפני העמותה ניצבים שני אתגרים בעת ובעונה אחת – האתגר הספורטיבי והאתגר הארגוני, קרי גיוס האוהדים לחברות העמותה תמורת תשלום דמי חבר. לכן נקבעו עוד שני עקרונות חשובים מיד בהתחלה - הראשון היה יצירת דימוי של הצלחה והשני היה התקדמות ללא קיצורי דרך.
כיום מונה העמותה 1700 חברים. הקבוצה הגיעה השנה לחצי גמר גביע המדינה בכדורסל ונכשלה ברגע האחרון בניסיון לזכות במקום הראשון בגמר הפלייאוף של הליגה הלאומית (הליגה השניה). למרות ניסיונות לאפשר לה בכל אופן לשחק בליגת העל החליטו חברי העמותה, בהמלצת ההנהלה, להישאר בליגה הלאומית ולנסות לעלות באופן ספורטיבי.
מתוך תיאור קצר זה אני מבקש להפיק כמה לקחים לגבי הסיכוי להצליח ביצירת תהליכי שינוי משמעותיים. יש להדגיש את התנאי המקדים והוא, שהמצב הקיים הופך להיות בלתי נסבל על ידי ציבור גדול מאד. נדרש מאגר אנושי גדול שמתוכו ניתן לגייס את אלו שמוכנים "לעלות על הבריקאדות" ואת אלו שיהיו מוכנים להצטרף אליהם.
הלקח הראשון, והעיקרי שבהם, הוא שנדרשת הנהגה הדבקה במטרה. רצון טוב ופייסבוק טובים אולי ליצירת הרעיון ולהנעת הגל הראשון. אחרי זה צריך הנהגה. דוגמה הרבה יותר מוחשית לנושא הינו התהליך שקורה במצרים. ההמונים יצאו לכיכר והתוצאה – הצבא שולט. ההמונים לא יכלו להציג תכנית פעולה והנהגה אלטרנטיבית. אלו הם דברים שיכולים להיווצר רק על ידי בודדים או על ידי הנהגות ברורות ומוסכמות.
הלקח השני הוא הצורך בהוכחת יכולת. רובנו נכונים להצטרף לארגונים ותנועות שמוכיחות הצלחה. ולכן, אם גם התנועה קמה להשיג מטרה גדולה מן הראוי שהיא תדע להציב לעצמה יעדי ביניים אפשריים בכדי ליצור את הדימוי של הצלחה.
הלקח השלישי הוא היכולת לגייס משאבים. ככל שהתהליך הולך ומתפתח כך הוא דורש משאבים גדולים יותר לקיומו. לאחר המחאה הראשונית צריך ארגון, צריך קשר לתקשורת, צריך להתפרס למקומות חדשים וכן הלאה. היכולת להתבסס על התנדבות בלבד היא מוגבלת.
כשאני מסתכל על כל מה שקורה מסביבנו ובתוכנו, אני עושה זאת מבעד לעדשת הניסיון שרכשנו בתהליך המתואר. משום כך, אני מרשה לעצמי להניח כי, מתוך כל התהליכים שאנחנו צופים בהם, יש סיכויי הצלחה גדולים יותר לכאלו שיאמצו את שלושת הלקחים הללו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה