איזכור בעיתון הביא אותי לדון בסוגיית ההשפעה של האווירה הכללית
בארגון על טיב קבלת ההחלטות, בעיקר אלו שנדרשות להתקבל בזמן קצר.
השבוע לפני 40 שנה, ב-21 בפברואר 1973, הפיל חיל האוויר הישראלי מטוס
נוסעים לובי שחדר בטעות למרחב האווירי של חצי האי סיני, שהיה אז בשליטת ישראל. בזמן
טיסתו הוא הוערך כמאיים ולכן ניתנה הפקודה להפילו. לאחר שנפגע ניסה צוות המטוס
להנחיתו בחולות אולם הניסיון נכשל ו-108 מתוך 113 אנשי הצוות והנוסעים נהרגו. ניתן לקרוא כאן את מירב הפרטים שהתפרסמו על האירוע בוויקיפדיה.
לכל מי שהיה מעורב באירוע התברר כי נעשה משגה חמור. צריך היה לעשות יותר בכדי למנוע הפלת מטוס אזרחי והרג נוסעים חפים מפשע. ההבנה כי נעשה משגה לא נבעה רק
בשל העובדות שהסתברו בדיעבד, אלא גם משום ההכרה שהיה מקום ליותר זהירות בטרם קבלת החלטה על הפלת מטוס אזרחי. ההסבר שניתן תלה את ההחלטה במידע מקדים על כוונה של מחבלים לפוצץ מטוס על מטרות רגישות (פרוט של עמדה זו ניתן למצוא כאן - באתר של חיל האוויר). מעבר
לכך לא מצאתי ניסיונות אחרים לחקור את האירוע, ולראות האם אכן האיום בטרור אווירי היה
כה משמעותי עד כדי להשפיע כך על שיקולי המפקדים.
אני מבקש להציג כאן הסבר נוסף שנועד להשלים את התמונה. למיטב שיפוטי, לא ניתן להבין את התנהגות
המפקדים מבלי להבין את מה
שקרה בשתי היממות שקדמו לאירוע, ושאין בינו לבין חדירת המטוס הלובי ולא כלום. אני כותב את הדברים מנקודת מבטי, קצין זוטר במודיעין חיל האוויר, שנכח באירוע (אם כי לא היה עד מקרוב לשיחות המפקדים), והשתתף בתיחקור התנהגות צוות המטוס הלובי בימים שלאחר מכן.
במקום לברור במלים, מחשש לחשוף יותר מידי, או לוודא דקדוק בפרטי
הפרטים, אומר כי בשתי היממות הללו היינו פעילים מאד בביצוע מבצעים, ולא פחות מכך
בתכנון מבצעים נוספים, שהיו יכולים להוביל לחימום הגזרה המצרית. צוותי התכנון
הסתובבו במסדרונות עם מפות וחיפשו רעיונות. החזית המצרית השקטה עלתה פתאם על סדר
היום, וביוזמתנו בלבד. למצרים לא היה חלק בכך.
וכך, אל תוך האווירה הזו הגיע הדיווח על הנתיב הבלתי מזוהה שחודר
לסיני בשעה 13:54. אני טוען כי, לרוע המזל, כל האנשים שעסקו באירוע הזה היו נתונים
תחת השפעת האווירה שתיארתי לעיל. הם לא עשו את השינוי הנדרש, בכדי לטפל בו כאירוע
העומד בפני עצמו. ייתכן, כי באווירה אחרת, על סמך אותם הנתונים, היו מתקבלות החלטות אחרות על ידי אותם המפקדים.
זה לא היה האירוע היחיד שבו איתרתי את התופעה הזו. בשנת 1985 הופלו
שני מטוסי מיג 23 סוריים בתוך שטח סוריה, תוך הפרה ברורה של הסטטוס קוו בין שני
חילות האוויר. לפי מיטב שיפוטי גם את ההחלטה ההיא, שהתקבלה בזמן אמיתי, ניתן להבין
רק אם יודעים על מה שארע בימים הקודמים לכך. לנושא שאנחנו עסקנו בו בימים ההם, לא
היה, ולא כלום, עם התנהגות המטוסים הסוריים, שטסו בשטח סוריה, ולא התכוונו לאיים על
מטוסינו.
נעזוב את שני האירועים ונתייחס לתופעה. ההחלטות שאנחנו מקבלים תלויות
ב"מצב רוח" שלנו. אם איננו מודעים לכך שאנחנו נתונים ב"סערת
רגשות", אנחנו עלולים לשייך אירועים, יהיו אשר יהיו, כקשורים למצב הנפשי הזה. מכאן עלולה הדרך להיות קצרה, ולהביא לתגובה קיצונית, הרבה מעבר לנדרש. לפעמים הדבר יכול לגרום לנו נזק.
אינני מצוי מספיק בנבכי נפש האדם בכדי להציע לפרט את האופן שבו הוא
יידע לשלוט ברגשותיו ולדון בכל תופעה לגופה. ברמת הארגון אני מרגיש בטוח מספיק
בכדי לטעון שניהול משתף, המעודד הבעת דעות מנוגדות, יכול להקטין את ההסתברות
לטעויות מהסוג הזה. רק תרבות ניהול כזו, יכולה להביא לשלחן את השאלה "למה
את/ה מגיב/ה כך?". לפעמים די בשאלה זו בכדי להוציא את מקבל ההחלטות ממתחם
הרגשות שהוא נתון בו ולבחון את הסוגיה ביתר שיקול דעת.
ובסימן פורים, בכל ארגון רצוי שתהיה לנו התרבות הניהולית שתאפשר למישהו מאיתנו
להתנהג כמו אלי גורנשטיין בסרט "הלהקה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה