על היתרון שבדיבור

הנחת המוצא שלי בכל מה שקשור לעיסוק בסוגיות שיש בהן מרכיב גבוה של אי וודאות שאין תחליף לדיבור על הסוגיה עם מי שמבין בה, ולא פעם גם עם מי שלא. ברוב המקרים השיחה מובילה למקומות שחשיבה עצמית, או דיון בקבוצה קטנה וסגורה, לא מצליחים להגיע אליהם.

בשנים האחרונות הנושא מובא בפניי על ידי מי שמעורבים בהקמת מיזמים חדשים או על ידי הסטודנטים בקורס ליזמות. בדרך כלל הם מעלים חשש מחשיפת הרעיון שלהם וגניבתו. התשובה שלי היא שבדרך כלל ההסתברות לטעות כתוצאה מאי החלפת דיעות על הרעיון, ועל יישומו, גדולה מההסתברות לגניבתו.

היתרון שבדיבור ובהחלפת דיעות התברר לי במהלך שנות שירותי כקצין מודיעין בחיל האוויר. במהלך השנים הללו נוכחתי שההערכות המוצלחות יותר, לגבי מה שעומד לפנינו, ולגבי מה שעוד צפוי, היו בעיקר תוצר של חשיבה משותפת.

הפעם, אני רוצה לספר על הלילה שבו היעדר החשיבה הקבוצתית פגע בנו בצורה חמורה. זו הזדמנות להביא התבוננות מזווית לא מקובלת של הכישלון המודיעיני ערב מלחמת יום הכיפורים ושלמיטב הבנתי, רבים מאד לא שמו לב אליה.

על "האסטרטגיה שבפועל" On Strategy in Practice

The English version follows the Hebrew one 

על פי מיטב שיפוטי לכל ארגון יש אסטרטגיה שבפועל. לעתים היא זהה לאסטרטגיה המוצהרת של הארגון, אם יש לו כזו, לפעמים היא נובעת מתוך האסטרטגיה המוצהרת, ולפעמים היא שונה ממנה. יותר מכך, גם לארגון שאין לו אסטרטגיה מוצהרת יש אסטרטגיה בפועל.

מתוך נקודת מבט זו העליתי לפני מספר ימים בפייסבוק את הערכתי לגבי האסטרטגיה שבפועל של ישראל, שלפי מיטב שיפוטי שונה מהאסטרטגיה המוצהרת, ומזו שרבים מעריכים. דבריי הביאו כמה תגובות המטילות ספק בשימוש בביטוי הזה ושאין הוא אלא ניתוח לאחור של פעולות הארגון.

תגובות אלו הביאו אותי להרחיב ולהבהיר מדוע אני משתמש בביטוי הנ"ל ומדוע אני מעריך שהוא מתקיים בכל ארגון.

יהללך זר (2) - המלצה להרצאתי בנושא הקמת עסקים חברתיים

תרחישים כמחוללי שינוי תפיסתי של אזרחי המדינה - בעקבות נאום הרצליה של הנשיא ריבלין

הנשיא ריבלין החליט שעליו לחולל שינוי משמעותי בחברה בישראל. בנאומו בכנס הרצליה, ובתדרוך שנתן לאור קשתי בהארץ 26/6/15, הוא מציג מהלך שמיועד לשנות את השיח בחברה הישראלית משיח מפלג לשיח מלכד, המבוסס על ההכרה בכך שאוכלוסיית ישראל מורכבת מארבעה שבטים, שדי קרובים בגודלם זה לזה: חילוני, דתי-לאומי, ערבי וחרדי. הדבר שונה מהמצב שהיה עד לאחרונה, שבו החילוניים היוו את הרוב המוחלט וההגמוני. במקום השאיפה להידמות לרוב הדומיננטי מציע ריבלין להכיר במציאות "ארבעת השבטים" ולבנות מערכת היחסים שתאפשר לכולם להתקיים בהכרה ובהבנה זה עם זה.

לצורך ביסוס הצעד הזה, בוחר ריבלין להציג תרחיש על החלוקה הדמוגרפית של אוכלוסיית ישראל בעוד כ-10-20 שנה בהתבסס על הרכב תלמידי כיתה א' בשנת 2018. הוא מעריך כי הנתונים שהוא מציג יסייעו לו לשכנע את הישראלים, להבין לאשורו את המצב שבו הם נמצאים, ובעקבות זאת לאמץ את תוכניתו, הנקראת "תקווה לישראל". תכנית זו מבקשת להגביר את המפגש בין בני השבטים השונים במערכת החינוך, להקטין את האלימות והגזענות בספורט ולהגביר את תעסוקת בני כל הקבוצות.