ישראל התנהגה בדיוק על פי התרחיש הסביר יותר, והגיעה כצפוי לקורונה ב׳. זה קרה כי בשעת המבחן לא עמד בראשה מנהיג שעמד באתגר המנהיגות הייחודי שמציגה החברה בישראל.
כל מדינה מציגה אתגר מנהיגותי שונה, כנגזר מהמאפיינים הייחודיים של החברה שלה. הנחת המוצא להמשך הדברים שלי היא, שברוב המקרים, המנהיג הנכון והנחוש, המבין היטב את התנאים שבהם הוא פועל, יכול להוביל את מדינתו אל היעד הנכון.
הניתוח של התהליך שהוביל לקורונה ב׳ צריך להתחיל מהתבוננות על המאפיינים הרלבנטיים של מרבית האזרחים במדינת ישראל. ניתן לתמצת אותם בקצרה, וסליחה על ההכללה, על
פי
ראשי הפרקים הבאים, שחלקם חופפים, ושאינם מופיעים בהכרח על פי סדר עדיפות:
- נכונות נמוכה יחסית לקבלת מרות (החל מדחיית מרות המורים בבית הספר)
- פקפוק והטלת ספק בהנחיות רשויות ממונות (החל מהבית, המשך בצבא, במקומות העבודה, וכן הלאה)
- נכונות גבוהה יחסית לבדוק את גבולות המותר והאסור
- ״לא לצאת פראייר״
הסיבות שהביאו את ישראל להנחיל לאזרחיה את המאפיינים הללו ראויות לדיון נפרד. אומר רק שאת התעצמות המאפיינים בשנים האחרונות ניתן לייחס למדיניות המפלגת של ראש הממשלה, שמטעמיו דוחף את החברה בישראל להטיל ספק ברשויות השלטון והמשפט, ובונה תאוריות קונספירטיביות לגבי הגורמים לתופעות ולעמדות של מתנגדיו.
