טקסט כללי על הבלוג

מזה שנים שאני עוסק בהתבוננות על ארגונים, גדולים וקטנים, ממלכתיים ופרטיים, עסקיים ומלכ"רים. לעתים כמנהל, אך בדרך כלל כיועץ שבא לסייע ביצירת שינוי, או לסייע בהנעה לפעולה בהתאם למתפתח בסביבה.

במשך שמונה שנים (2012-2019) לימדתי "יזמות" בפקולטה ללהנדסה תעשייתית וניהול בטכניון והדבר הוסיף עוד זוויות התבוננות.

תחומי ההתמחות העיקריים שלי הם תכנון אסטרטגי, סימולציה דינמית (משחק סימולציה) ותכנון בעזרת תרחישים.

הבלוג הזה הוא ניסיון לשתף חלק מהתובנות שנוצרו במסגרת עבודתי ובמהלך חיינו במקום הסוער הזה.

More than 25 years of management and strategic consulting services such as facilitating strategic planning processes, directing dynamic simulations and scenario plannings provided me with many insights about decisions making and organizations.

For 8 years (2012 - 2019) I taught "Entrepreneurship" in the Technion (leading technology studies academy in Israel) and it provided more insights.

This blog is an attempt to share with you some of those insights. The relatively new posts include a version in English that follows the Hebrew version.

יום שישי, 18 ביוני 2021

על הנזק המצטבר של מאפייני הדיון הציבורי On the long term negative effects of the public debate in Israel

 The English version follows the Hebrew one




האירועים האחרונים בישראל – העימות עם חמאס והקמת הממשלה החדשה – הביאו אותי לתובנה מסוימת של מאפייני ואיכות הדיון הציבורי בישראל שעלולים להמשיך ולפגוע בסיכויים להעלות את ישראל על מסלול יציב. מצאתי לנכון לשתף תובנה זו אתכם גם אם ברור לי שיש סיכוי שבתום קריאתם, תעלה שאלה נוספת שאין לי עליה תשובה מניחה את הדעת.

הנחת היסוד שלי היא שלמאפייני הדיון הציבורי יש השלכה על מהות ואיכות ההחלטות המתקבלות על ידי מקבלי ההחלטות סביב שלחן הממשלה. ככל שהדיון הציבורי, על מרכיביו השונים - ברשתות החברתיות, בתקשורת, בשיחות רעים וכדומה - יעסוק בסוגיות שאקרא להן "רמת המיקרו", כך הוא ידחוף את מקבלי ההחלטות בדרג הממשלתי להתעסק ברמה הזו. כמו כן הוא יקל על מקבלי החלטות שישאפו, מלכתחילה ומשיקוליהם האישיים, לעסוק בעיקר סוגיות מיקרו,

במצב הנוכחי של ישראל, שנוצר בעקבות התוהו ובוהו של השנתיים האחרונות – בעיקר, מערכות הבחירות התכופות והעדר תקציב מדינה – יש משמעות גבוהה ליכולת של הדיון הציבורי לעסוק בסוגיות המאקרו ולסייע לממשלה להתמקד בהן. במצב הנוכחי נדרש שבמוקד הדיון הציבורי יעמדו סוגיות כמו, המדיניות החברתית והכלכלית הנדרשת לישראל, הקטנת האלימות במוקדים השונים, השגת יציבות שלטונית לאורך זמן, הסדרת יחסינו עם הפלסטינים וכד׳.

כשאני חושב על הצורך בשינוי הזה עולה בי השאלה הבאה- האם ניתן בכלל לקיים דיון ציבורי בסוגיות המאקרו, הניצבות עכשיו בפני ישראל?

העלאת הסוגיות לדיון הציבורי, בדרך כלל בצורה של כותרות, איננה מספיקה. בחינה יסודית שלהן מחייבת התבססות על תרחישים אפשריים, ורלבנטיים, להתפתחויות ברמת המאקרו של מדינת ישראל.

ולכן, אנסח את השאלה באופן הבא - האם אנחנו בעלי יכולת לדון בסוגיות המאקרו הניצבות עכשיו בפני ממשלת ישראל, בהתבסס על תרחישים אפשריים ורלבנטיים?

והתשובה המיידית שלי היא שאני חושש שאיבדנו את היכולת הזו.

הדבר קרה בגלל שהדיון הציבורי קיבל מאפיינים כאלו, שגרמו לנו לאבד, כחברה על כל מרכיביה, את היכולת לעיסוק אינטליגנטי ורלבנטי ברמה המערכתית.

בכדי להסביר איך נוצר בי החשש הזה, אני מבקש להסתייע בתחום אחר ועל מה שקרה כאן, רק לפני שבועות בודדים. ישראל מצאה את עצמה במערכה עם ארגון ״החמאס״ ברצועת עזה. יהיו הסיבות לפתיחת המערכה אשר יהיו, מוסכם על כולם שישראל הופתעה מכך וממאפייני התגובה הכוללת של החמאס. הממסד המדיני-בטחוני של ישראל והפוליטיקאים לא העריכו כיאות את הכוונות של חמאס. למרות ההפתעה, בסיום המערכה טענו ראשי המערכת הביטחונית להצלחות גדולות, משום שהצליחו לפגוע, פגיעה משמעותית, ביעדי ותשתית חמאס.

על פניו, נדרש הסבר לפער הגדול שבין הכרת הארגון ברמה פרטנית כל כך, המאפשרת פגיעה במטרות רבות וחיוניות, לבין ההפתעה הגדולה ממדיניות וכוונות הארגון,.

הדבר מחזיר עוד אותי עוד יותר רחוק, לשנים שלי כקצין מודיעין בחיל האוויר. במיוחד לאירוע קונקרטי שבו היינו עסוקים במרדף אחרי כמה מטרות ניידות (רצו מאיתנו מיקום ״על המטר״). לאחר כמה זמן הסתבר לנו כי מרוב עיסוק במרדף הזה, איבדנו את היכולת להבין את התמונה הכללית, בעיקר איבדנו את היכולת להעריך את האפקטיביות הכוללת של המערך הניצב מולנו.

אז הבנתי לראשונה עד כמה העיסוק במיקרו פוגע ביכולת שלנו לנתח תהליכים ומגמות ברמת המאקרו. השקעת המשאבים האינטלקטואליים והרגשיים ברמת המיקרו מותירה מעט מאד לעיסוק במאקרו. 

ייתכן גם, למרות שלא חשתי בכך אז, שההתמקדות בסוגיות פרטניות גורמת בנוסף לאובדן מיומנות לבחינת סוגיות מערכתיות. 

לעניות דעתי, זה גם מה שקרה לישראל עם החמאס במערכה האחרונה. מרוב הצורך ״לייצר״ מטרות לתקיפה (מיקרו), נפגמו הקשב והיכולת להבין את הארגון ברמת הכוללת. הופתענו מארגון שאנחנו אמורים להכיר על בוריו.

זה כמעט מובהק – העיסוק בדברים הקטנים פוגע ביכולת לאבחן ולנתח סוגיות בגדול. 

וכך זה גם בדיון הציבורי במדינת ישראל. הוא כולו פרטים ורכילות.

תראו במה עוסקים המשתתפים השונים, בזמן שהם בטוחים שהם עוסקים ב״גורלה של ישראל״. הנה כמה דוגמאות - מה כוונתו "האמיתית" של ראש מפלגה זו או אחרת? איך משפיעים היחסים עם פלוני או אלמונית על ראש רשימה אחרת? מה עוד יש באמתחתו של נתניהו? האם איש תקשורת X הוא עצמאי או ״שופר״? איפה תגור משפחת בנט? איך ״הכניס״ א׳ לב׳ בטוויטר? וכן הלאה, וכן הלאה. כל אחת ואחד יכול.ה להוסיף שאלות כאלו, ולהודות שבשעות האחרונות, או לכל היותר בימים האחרונים, עסק.ה בהן, בצורה זו או אחרת.

מאחר ואנחנו עוסקים אך ורק בשאלות כאלו, אז על פי האנלוגיה ממה שלמדתי בעבר, איבדנו את היכולת לבחון את המתרחש ברמת המערכתית. אנחנו שבויים בעיסוק בדברים הפחות חשובים. מראש הממשלה ועד אחרון האזרחים. לא פלא שאנחנו ממעטים לשמוע או לקרוא ניתוחים מעמיקים על הצפוי לנו עכשיו. יש ניסיונות להביא בפנינו ניתוחים כאלו, אבל בסופו של דבר, גם הם חוזרים לעסוק בפרסונה כזו או אחרת, ומה תהיה התנהגותה בעתיד הקרוב.

לסיום, אני מייחס חשיבות גבוהה למצב הזה של הדיון הציבורי. יש לו השפעה על תפקוד מערכות השלטון, כפי שניתן היה גם להיווכח בשנתיים האחרונות שכולן היו התמקדות בטווח הקצר, התנהגויות אישיות ורכילות.

איך משנים את זה? הפעם מצאתי את עצמי, יותר מכל פעם אחרת, חסר תשובה. בדרך כלל יותר קל להצביע על תופעה מאשר להציע דרכים לפתרונה. הדבר קשה שבעתיים כאשר אין מערכת מרכזית אחת שניתן להפקיד בידה את השינוי הנדרש. בפועל, המפתח לשינוי נמצא אצל המובילים העיקריים של הדיון הציבורי - עורכי התקשורת ומקבלי ההחלטות עצמם. אם הדברים שכתבתי יזכו איכשהו לתשומת ליבם, דייני.



Recent events in Israel - the confrontation with Hamas and the formation of the new government - have led me to a certain insight into the characteristics and quality of public debate in Israel that may continue to hurt the chances of getting Israel on a stable path. I have found it appropriate to share this insight with you even if it is clear to me that there is a chance that at the end of their reading, another question will arise for which I have no satisfactory answer.

My basic premise is that the characteristics of the public debate have an impact on the nature and quality of the decisions made by the decision makers around the government table. The more the public debate, on its various components - on social networks, in the media, in bad conversations, etc. - deals with issues that I will call the "micro level", the more it will push government decision-makers to deal with this level. It will also make it easier for decision makers to strive, from the outset and for their personal considerations, to deal primarily with micro issues,

In Israel's current situation, created by the chaos of the past two years - mainly the frequent election campaigns and the lack of a state budget - the ability of the public debate to address macro issues and help the government focus on them is of great significance. In the current situation, the focus of the public debate is on issues such as the social and economic policy required of Israel, the reduction of violence in the various centers, the achievement of long-term governmental stability, the regulation of our relations with the Palestinians, and so on

When I think about the need for this change, the following question arises in my mind - is it even possible to have a public discussion on the macro issues that are currently facing Israel?

Raising the issues for public discussion, usually in the form of headlines, is not enough. A thorough examination of them requires basing on possible, and relevant, scenarios for developments at the macro level of the State of Israel.

Therefore, I will formulate the question in the following way - are we able to discuss the macro issues currently facing the Israeli government, based on possible and relevant scenarios?

And my immediate answer is that I'm afraid we've lost that ability.

This happened because the public debate acquired such characteristics, which caused us to lose, as a society in all its components, the capacity for intelligent and relevant engagement at the systemic level.

In order to explain how this fear was created in me, I would like to seek help from another field and what happened here, just a few weeks ago. Israel found itself in a battle with Hamas in the Gaza Strip. Whatever the reasons for launching the campaign, everyone agrees that Israel was surprised by this and the characteristics of Hamas' overall response. Israel's political-security establishment and politicians have not properly assessed Hamas' intentions. Despite the surprise, at the end of the campaign, the heads of the defense establishment claimed great success, because they had succeeded in harming, significantly harming, Hamas' targets and infrastructure.

On the face of it, an explanation is required for the large gap between knowing the organization at such an individual level, which allows for the violation of many vital goals, and the great surprise from the organization's policies and intentions.

This takes me even further back, to my years as an intelligence officer in the Air Force. Especially for a concrete event where we were busy chasing some mobile targets (they wanted a "on the rain" location from us). After some time it became clear to us that from too much preoccupation with this pursuit, we had lost the ability to understand the big picture, especially we had lost the ability to assess the overall effectiveness of the array facing us.

So I realized for the first time how much the practice of the micro impairs our ability to analyze processes and trends at the macro level. The investment of intellectual and emotional resources at the micro level leaves very little to be done with the macro.

It is also possible, although I did not feel it then, that focusing on individual issues causes in addition, to a loss of skill in examining systemic issues.

In my humble opinion, this is also what happened to Israel with Hamas in the last campaign. Due to the need to "produce" attack targets (micro), attention and the ability to understand the organization at the overall level were impaired. We were surprised by an organization we are supposed to recognize on its own.

This is almost certain - engaging in small things impairs the ability to diagnose and analyze issues in a big way.

And so it is with the public debate in the State of Israel. It's all details and gossip.

Look at what the various participants are doing, while they are sure that they are dealing with the "fate of Israel." Here are some examples - what does the "real" intention of this or that party leader mean? How does the relationship with someone or an anonymous person affect the top of another list? What else is in Netanyahu's possession? Is Media Person X independent or "mouthpiece"? Where will the Bennett family live? How did A "put" A to B on Twitter? And so on, and so forth. Anyone can add such questions, and admit that in the last few hours, or at most in the last few days, he has dealt with them, in one form or another.

Since we are dealing exclusively with such questions, then by analogy with what I have learned in the past, we have lost the ability to examine what is happening at the systemic level. We are captive to the less important things. From the Prime Minister to the last of the citizens. No wonder we rarely hear or read in-depth analyzes of what awaits us now. There are attempts to bring us such surgeries, but in the end, they too return to dealing with one persona or another, and what her behavior will be in the near future.

And again, these would mean that you have to spend for these processes. It has an impact on the functioning of government systems, as could also be seen in the last two years which have all been short term focus, personal behaviors and gossip.

How do you change it? This time I found myself, more than ever, unanswered. It is usually easier to point out a phenomenon than to suggest ways to solve it. This is doubly difficult when there is no single central system that can be entrusted with the required change. In practice, the key to change lies with the main leaders of the public debate - the media editors and the decision-makers themselves. If the things I wrote will somehow get their attention, Dayani.

2 תגובות:

  1. קלעת (לצערי). הקושי להזיז העגלה ולעסוק בעיקר בולט כעת מבעבר

    השבמחק
  2. 1. העיסוק בדחוף תמיד דחה את החשוב והפך את החשוב למשני. העיסוק בדחוף הוא גם מפלטם של הפוליטיקאים מאחר והוא תגובתי באופיו ולא מחייב בכרעה בין חלופות "מופשטות" יותר.
    2. העיסוק בדחוף הוא כאן ועכשיו, וככזה , יש בו מרכיב אי ודאות נמוך יותר. ארועים עם מככיב אי ובאות נמוך יחסית, קל יותר לשווק פוליטית ולזכות בקרדיט מההמון.
    3. כדי שיהיה דיון במקרו, נדרשת הצגת חלופות אסטרטגיות והשקולים לבחירה באסטרטגיה נבחרת. לכל החלופות יש יתרונות וחסרונות ולכן מרכיב גבוה של אי ודאות. אנחנו נדע אם בחרנו נכון רק במרחק של זמן (ימים יגידו). זהו מככיב הקושי העיקרי בשווק חלופה אסטרטגית, ונדרשת לכך מנהיגות, שלא רק משוכנעת שזה "הדבר הבא", אלא גם יודעת לגייס את הכוחות הפוליטיים לתמוך. זה גם מה שמבדיל בין "מנהיג" "למנהל". מנהלים הם בעלי אישיות קסטודית (שומרים על הנכסים הקיימים) , לא נוטלים סיכונים מיותרים ולכן גם ממעטים לקבל החלטות אם הן לא חיוניות.
    4. לכן מנהלים לא רק נשענים על הרחוב , שבאופיו נוטה להתמקד בארועי מיקרו, אלא אף מייצרים התמקדות בארועי מיקרו ואף מייצרים אותם כדי לדבר עם הרחוב בשפתו (למשל, פרובוקציות של מקרי טרור שייצר פוטין , או חימום ארועים בגבול שהחל בהם בן גוריון והאחרים הלכו בעיקבותיו) .
    5. כיון שחשיבת מקרו מחייבת בחירה בין אלטרנטיבות אסטרטגיות, היא קשה במיוחד, על גבול הבלתי אפשרי במשטר קואליציוני כמו בישראל. באופן פרדוקסלי, המשטר הדמוקרטי הדיפוזי לא מאפשר בחירה אסטרטגית . מחירה פרושה ויתור על אסטרטגיות מקרו חלופיות, וויתור הוא אנטיטזה למבנה קואליציוני.
    6. מתי בכל זאת תיתכן בחירה אסטרטגית ולא הגררות אחרי ארועי מיקרו? או שמתמנה "מנהיג" פוליטי , עם חזון של "הדבר הבא" (the next thing) - והוא לא נרצח בשל כך , או שהכאב והמסה הקריטית של דם הופכים לבלתי נסבלים. רק אז נסללת הדרך לבחון פרדיגמה חלופית. לא במקרה חווינו שינויי פרדיגמה בהיסטוריה על גבי החורבן הפיזי של המציאות הקיימת.
    7. ומכיון שאין בנמצא עודף של מנהיגים, אבל ריבוי של מנהלים, המודוס אופרנדי ימשיך להיות רכוז סביב אסטרטגיות מגיבות (מיקרו). זה מתאים לפוליטיקאים ומדבר אל ההמונים.
    8. להזכירך יונתן יקירי, שבשיחתנו עם ראש ממשלה מכהן, ואחד היותר אינטליגנטיים, הוא אמר שטווח ארוך בשבילו אלה שלושה חודשים. ובלי פרספקטיבה ארוכת טווח ונכונות לעשות בחירה, לא יכולה להיות חשיבת מקרו.
    9. העיסוק במיקרו הוא לכן איזור הנוחות של הפוליטיקאים המצויים. המקלט האולטמטיבי מהצורך לעשות בחירה (ולהיסתכן בחייך). ולפיכך, יותר סביר שמה שימשיך לחדד את המחשבה תהייה הגיליוטינה. כך היה וכך כנראה גם ימשיך להיות. רק אל תגיד שאני לא אופטימי.

    השבמחק