"אז, מה יהיה?"

אני מתקשה להיזכר בפגישה או שיחה, שניהלתי בשבועות האחרונים, שבהן לא נשאלתי את השאלה הזו. המצב בישראל כל כך פרוע וסוער ואך טבעי הוא שהישראלים מחפשים קצת וודאות ומבקשים לדעת כיצד הוא יסתיים.

אני עצמי לא שואל את השאלה הזו, ולא בגלל שאני יודע לתת תשובה קוהרנטית. גם אני לא יודע. הדבר היחיד שאני יודע הוא, שבמצב הזה לתחזית קונקרטית אין כל ערך.

כי אנחנו עוסקים באנשים.

בעבר כבר השתמשתי באירוע שקרה על מגרש הכדורגל בכדי להמחיש את חוסר התוחלת בחיזוי התנהגויות של בני אנוש. גם טובי השחקנים בעולם עושים טעויות או מתנהגים על המגרש בצורה שנראית לנו לא הגיונית. גם הקבוצות הבכירות בעולם מפסידות לקבוצות נחותות מהן בהרבה. אישית, הדבר הביא אותי לכך שאינני מנסה לחזות תוצאות של משחקים. כמו כל אוהד ספורט, יש לי תקוות כאשר קבוצתי משחקת, אבל מתן תחזית לגבי התוצאה לא נמצא בארסנל החשיבה שלי.

הספורטאים הם בני אנוש כמו כולנו, וכמוהם קשה לחזות התנהגויות שלנו במצבים שונים, בעיקר כאשר אנחנו נדרשים לקבל החלטות תחת לחץ.

השבוע שוב חזרתי למשל הספורט וקבלת ההחלטות, והפעם בכדי להשתמש בו בתשובה לשאלה שבה פתחתי "אז, מה יהיה?".

בהפסקת משחק כדורסל של קבוצתי הפועל ת"א נגד יריבה מאיטליה, הוליכה הפועל בהפרש של 16 נקודות. הפסקת המשחק היא זמן טוב לפגוש ידידים, וכך מצאתי את עצמי מעורב בשיחות על המשחק עצמו, כמו גם על המצב בישראל. בשני הנושאים המשתתפים חיפשו וודאות – איך ייגמר המשחק  או איך ייגמר העימות בין מתנגדי ההפיכה לבין תומכיה.

כשניסיתי להציג את עמדתי באשר לסיכוי לענות על השאלה, מצאתי דימיון רב בין שתי הסוגיות. בשתיהן תוצאת הסיום תלויה במספר קטן מאד של משתתפים פעילים, וככאלה אין טעם לערוך תחזית.

במשחק הכדורסל התשובה היתה תלויה באופן שבו יתפקדו במחצית השניה כ-10 – 20 שחקנים ומאמנים, מקבוצתנו ומהקבוצה היריבה. תפקודם תלוי בהרבה גורמים – המצב הגופני והנפשי שלהם, התקשורת בין שחקני הקבוצה לבין עצמם, היכולת לזהות מהלכים של הקבוצה הנגדית, להגיב עליהם בצורה הנכונה ,וכן הלאה. יתרון של 16 הפרש נראה מבטיח, אבל אין כל בטחון שהוא מספיק נוכח האפשרות לשינויי התנהגות והחלטות מוטעות.

[הערת ביניים - לקראת סוף המשחק ירד ההפרש ל-4 נקודות ורק התעלות של הרגע האחרון הביאה לקבוצתנו נצחון של 10 הפרש].

גם המצב הנוכחי של ישראל תלוי בהתנהגות ובהחלטות של 10 – 20 איש: נתניהו, ראשי מפלגות הקואליציה, יריב לוין, ראשי האופוזיציה, מובילי המחאה ועוד כמה בודדים. כל אחד מהם פועל בתוך מערכת של תפיסת עולם, מצב בריאותי, תפיסת המציאות, שאיפות, תגובות ולחצים מצד הקרובים אליו, הבנת מהלכי הצד השני, וכן הלאה. כל אלו יכולים להביא לשינויי התנהגות והחלטות מרגע לרגע.

הפתעות שחווינו בשבועות האחרונים ממחישות את המצב הזה ,וממחישות עד כמה מוגבלת יכולתנו לחזות את "מה יהיה?".

מצב זה קורא לחשיבה תרחישית. יש לנסות ולבנות מספר תרחישים אפשריים להתפתחות המצב הנוכחי, כבסיס לחשיבה על המשך המאבק בהפיכה המשטרית. כהמחשה, אתן דוגמה קונקרטית. בחודשים הראשונים של המחאה, כאשר הסתבר עד כמה היא גדולה ומשמעותית, העריכו רבים שנתניהו "שבוי" בידי שותפיו הקואליציוניים והשר יריב לוין. על פי תרחיש זה, האחרונים הלכו הרבה מעבר למה שנתניהו התכוון. לכן, התרחיש המקובל הניח שנוכח המחאה התרחיש נתניהו יחפש דרכים למתן את צעדי הממשלה.

כמי שדוגל בחשיבה תרחישית במצבים כאלו, הצעתי תרחיש אפשרי אחר (הופיע בפייסבוק), לפיו נתניהו הוא המוביל העיקרי וכי הוא נחוש לממש את המהפך.

שני התרחישים נראו באותו הזמן כתרחישים אפשריים. הוספת השני נועדה להביא את תומכי המחאה להיות מוכנים גם לאפשרות הזו. בפועל, ולא בגלל העלאת התרחיש על ידי, אלא מתוך הבנת המציאות, ראשי המחאה דבקו בהכנות לתרחיש השני בכל צומת, שבה נראה היה כאילו נתניהו חוזר בו.

לכן, השאלה המומלצת היא "אז, מה יהיה יכול להיות?"

לפני סיום, משל הספורט ממחיש עוד משמעות שיש לכך שיש מספר הקטן יחסית של שחקנים שמשפיעים על התפתחות התהליך הכולל במדינת ישראל. כמו במשחק כדורסל, שבו ניתן ללמוד כל שחקן של היריבה, ולהכין את דרך ההתמודדות איתו, כך גם בהתנגדות להפיכה המשטרית, ניתן ללמוד ממה מושפע כל שחקן, ולהפעיל את האמצעים והמדיניות הנכונים בכדי להשפיע על יכולתו להשיג את מטרותיו.

אם כך, לסיום, מה יכול להיות? נמשיך לקוות להצלחת המחאה למנוע את כוונות הממשלה, בהתבסס על כך שראשי המחאה ימשיכו לפעול בחשיבה תרחישית ויכינו עצמם לכל ההתפתחויות - המשך בליץ החקיקה או הסכם בין נתניהו לגנץ או (כל אחת ואחד מהקוראים מוזמנ.ת להוסיף).